פסק-דין בתיק ע"א 1196/05

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:

1.         המערער הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בשני ארועים במהלכם נפגע, כאשר היה תלמיד בבית ספר התיכון המקיף באום אל פחם. הארוע הראשון הוא מיום 6.11.94 כאשר לטענת המערער, הוא נפל מן הקומה הראשונה של בנין בית הספר ונחבל בברך רגלו הימנית. הארוע השני הוא מיום 28.2.95 כאשר הוא השתתף במשחק כדורגל בבית הספר, ותוך כדי המשחק, נחבל שוב ברגלו הימנית.

2.         בדיון בערכאה הראשונה (בפני כב' הנשיא קיטאי) עמדו להכרעה שלושה ענינים: הראשון - מצבו הרפואי של המערער עקב שני הארועים. השני -  האחריות בנזיקין והשלישי, למקרה שיש להטיל על המשיבים אחריות - שיעור הפיצויים.

            באשר  לנושא הרפואי, כל צד הסתמך על חוות דעת של רופא מטעמו, וכב' הנשיא קיטאי מינה מומחה רפואי, את ד"ר דורון נורמן, אשר בדק את המערער והגיש חוות דעת רפואית מיום 10.2.04 בה הוא קבע כי נותרה לו, בגין שני הארועים, נכות בשעור של 19 אחוזים לצמיתות.

3.         לאחר שהמצב הרפואי הוברר כמפורט בחוות דעתו של ד"ר נורמן, התייצבו הצדדים בפני כב' הנשיא קיטאי ביום 19.10.04 והודיעו, כרשום בפרוטוקול הערכאה הראשונה, כי הם "מסכימים לדיון לפי סעיף 79א" לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בא כח המערער פירט את טענותיו של המערער, שלדעתו "באשר לאחריות מדובר באחריות ברורה...", והוסיף כי מדובר בנפילה מחלון ובמגרש כדורגל לא תקני. המשיבים טענו כי יש לדחות את התביעה בהעדר אחריות בנזיקין, שכן בארוע הראשון החליט המערער על דעתו שלו לקפוץ מן החלון, ובארוע השני הוא נפגע במשחק כדורגל כאשר מגרש הספורט היה תקין וללא מפגעים במהלך שיעור ספורט.

            כמו כן הגישו הצדדים לכב' הנשיא קיטאי, במהלך הדיון שנערך על דרך הפשרה, מסמכים שונים ובהם: דו"ח החקירה על הארועים; הודעות שנגבו; דו"ח על התאונה; תצלומים, ועוד.

4.         סיכומי הצדדים נשמעו כאמור בפני כב' הנשיא קיטאי ביום 19.10.04. פסק דינו של כב' הנשיא קיטאי ניתן ביום 10.1.05. כשבועיים לפני כן, הגיש המערער לערכאה הראשונה "בקשה להגשת תצהירים והשלמת סיכומים". לטענת בא כח המערער, הוא הופתע מן החומר שהוגש בעת הדיון על דרך הפשרה, והוא מבקש על כן להגיש שני תצהירים שנחתמו בפניו ביום 22.12.04 על ידי שני תלמידים שנכחו באירוע השני מיום 28.2.95. לדבריהם נפגע המערער בעת ש"ניסה לבלום את  הכדור המגיע לשער, (ו)מעד מהסדקים ומהשקעים שהיו בחצר הנ"ל ותוך כדי מעידתו, נדחף בחוזקה על ידי אחד השחקנים של הקבוצה האחרת אשר הפילו ארצה".

            בסעיף 24 של הבקשה האמורה, הודיע בא כח המערער לבית המשפט קמא כי "אם כבוד בית המשפט הנכבד לא יעתר לבקשה ייגרם עוול למבקש וכן ייגרם עיוות דין... (ולכן) חוזר בו המבקש מהסכמת בא כוחו להסדר הדיוני ומבקש לנהל את התיק ע"פ סדר הדין הרגיל ולהגיש את ראיותיו וכן לחקור את עורכי דו"ח החקירה ולהזמין עדים רלבנטיים".

            בפסק דינו לא התייחס כב' הנשיא קיטאי לבקשה זו שהוגשה לבית המשפט קמא על ידי המערער ביום 28.12.04. פסק הדין כולל 6 סעיפים בהם מפורטות נסיבות הענין ועיקר טענות הצדדים, אשר כאמור, הסמיכו את בית המשפט קמא לפסוק בענין על דרך הפשרה. בסעיף 5 של פסק הדין אומר כב' הנשיא קיטאי כי "אכן קיימת בעיית חבות מנקודת מבט התובע, ושקלתי אם אין לדחות את התביעה דחיה כוללת ובסופו של יום, החלטתי לפסוק לתובע סכום מתון."

            בסעיף 6 של פסק הדין קבע כב' הנשיא קיטאי, לאחר ששקל את טענות הצדדים ועיין בחומר שבפניו, כי על המשיבים לשלם למערער סך של 5,550 ש"ח "כסכום כולל כולל שכר טרחת עו"ד ואגרה ששולמה". אגרה זו הסתכמה בסך של 541 ש"ח.

5.         המערער מלין על פסיקתו של כב' הנשיא קיטאי שניתנה כאמור על דרך הפשרה.  הערעור מעלה שתי שאלות:

            א.         האם פסק הדין חורג ממיתחם הסבירות עד כי יש להתערב בו, אף שניתן על דרך הפשרה, כאמור.

            ב.         האם יכול היה המערער לחזור בו מהסכמתו לדרך הפשרה בהודעה שהגיש לערכאה הראשונה ביום 28.12.04, שאז יש לבטל את הפסק ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, על מנת שתדון בתובענה, ותפסוק בה, על פי הדין.

6.         בערכאה הראשונה עמדו לדיון שני ארועים במהלכם נפגע המערער אשר כשלעצמם אינם מטילים על המשיבות אחריות בנזיקין אלא אם כן בוצעה על ידן או מי מטעמן עוולה בנזיקין, קרי התרשלות. קיימת אמנם חובת זהירות הרובצת על המשיבות באשר לבית הספר והפעילות בו כלפי התלמידים, אך אין זו חובה מוחלטת ולא כל ארוע בו נפגע תלמיד בבית הספר יש עמו אחריות.

כאשר באים הצדדים ומוסרים לבית המשפט את ההכרעה בענין כזה על דרך הפשרה, עליהם לקחת בחשבון כי אפשר שיוחלט כי הארוע אינו מקים אחריות, או כי  אפשר שהמקרה קרה עקב רשלנות תורמת מצד הנפגע העשויה לעלות במקרה המתאים לכדי 100 אחוזים. מפסק הדין ניתן ללמוד, ששאלת האחריות, במקרה דנן, מסופקת ביותר, עד כי מצא בית המשפט קמא,למעשה, לדחות את התביעה כפוף לתשלום סכום מסויים, לפנים משורת הדין, כדי למנוע מצב שבו המערער הנפגע, יוציא הוצאות מכיסו לצורך התביעה. הכרעה זו תואמת, כשלעצמה, את החומר שהיה מונח בפני הערכאה הראשונה, ואין לראותה כבלתי סבירה במידה קיצונית, שרק אז מוצדקת התערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. (ר' רע"א 6992/03 אברהם פינקלזון נ' עו"ד דוד מימון, תקדין עליון 2003(3), 709; רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, תקדין עליון 97(4), 622).

ר' גם את דו"ח נציבת תלונות השופטים שנת 2004, חוות דעת מס' 8, עמ' 118 בעמ' 121 האומרת כי "פסק דין בדרך של פשרה אין משמעותו 'פשרה' במובן של חיתוך הפער בין עמדות הצדדים בנקודה כלשהי, ויתכן גם פסק דין לפיו אחד הצדדים מפסיד הכל או זוכה בכל".

7.         כמוזכר בחוות הדעת הנ"ל מאת נציבת תלונות שופטים, אין בחוק או בכללי האתיקה השיפוטית או בפסיקה, הוראות או הנחיות באשר לסדרי דין ושמיעת ראיות בהליך המתנהל על דרך הפשרה. בפרקטיקה, ההסכמה לדרך הפשרה יכולה להינתן על ידי הצדדים, אם ממש לפני מתן פסק הדין לאחר שהמשפט עצמו התנהל על פי הדין, ולפי סדרי הדין, ואם בשלב מוקדם יותר של המשפט, כך שהן פסק הדין והן ההליך עצמו (מן השלב שבו ניתנה ההסכמה), מתנהלים על דרך הפשרה.

            כך גם היה במקרה שבפנינו, כאשר תחילה התנהל המשפט על פי הדין וסדרי הדין, תוך מינוי מומחה רפואי של בית המשפט, על מנת לסקור את מצבו של המערער ולתת חוות דעת בקשר לכך, כדי להכריע בפער שבין דעות הרופאים מטעם הצדדים. לאחר מכן, בטרם שמיעת ראיות, הסכימו הצדדים לדרך הפשרה. ההסכמה נסבה הן על פסק הדין והן על הדיון בערכאה הראשונה, מאותו שלב ואילך. בדיון כזה יכול בית המשפט שלא לדקדק בדיני הראיות; לקבל דו"חות וחקירות, עדויות שמיעה וסברה וכדומה, ולעשות ככל אשר יראה לנכון למתאים וכהוגן, על מנת לתת לצדדים את יומם בבית המשפט, בלא הקפדה על פורמליות.

            באופן זה התנהל ההליך בערכאה הראשונה, שעה שבאי כח שני הצדדים טענו את טענותיהם בהרחבה, והגישו לבית המשפט את החומר שברשותם. לבקשת המערער, אף אופשר לו בהחלטה שבתום שמיעת הטיעונים, על דרך הפשרה, להגיש תוך 7 ימים אסמכתאות, בטרם יתן בית המשפט  את פסק הדין.